החלטה בתיק רע"א 7447/13

א.        בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא אלון) מיום 7.10.13 ברע"א 15051-09-13, שבגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (סגן הנשיא רוזין) מיום 4.7.13 בת"א 34524-01-11. עניינה של הבקשה בפרשנותו של צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן הגשת רשות ערעור), תשס"ט-2009 (להלן צו בתי המשפט או הצו) על החלטות שעניינן סדר הבאת הראיות.

רקע

ב.        בין הצדדים מתבררת תביעה שעניינה תאונת "פגע וברח" אשר בה היתה מעורבת המשיבה (התובעת - א"ר). המבקשת (הנתבעת - א"ר) מכחישה חבותה, וטוענת כי המשיבה נפגעה בנסיבות שאינן מקנות לה פיצוי. משלא הגיעו הצדדים לפשרה, קבע בית משפט השלום בהחלטה מיום 18.2.13 את סדר הבאת הראיות בתיק. נקבע, כי המשיבה תגיש תצהירי עדות ראשית עד ליום 1.5.13, והמבקשת עד ליום 1.7.13. המשיבה הגישה תצהירי עדות ראשית של שלושה עדים מטעמה, וביקשה ביום 8.5.13 להתיר לה לזמן מספר עדים נוספים ללא הגשת תצהירי עדות ראשית, ביניהם המשיבה. בהחלטתו מיום 9.5.13 נעתר בית משפט השלום לבקשה.

 ג.       בהתאם לכך ביקשה המבקשת להאריך את המועד להגשת הראיות מטעמה, כך שאלה יוגשו 60 יום מתום עדויות התביעה, שאם לא כן יוקנה למשיבה יתרון דיוני לא הוגן. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 4.7.13, וכך נאמר בה:

"בסעיף 3 לתגובת התובעת נרשם כי באמצעות העדים, אשר לא הגישו תצהיר בכתב (למעט התובעת הקטינה) 'יוגשו ראיות שצורפו לתצהירי העדויות הראשיות של התובעת'. בנסיבות העניין, יש להניח שלפני הנתבעת מצויות כל הראיות למעט עדות הקטינה שתינתן בעל פה. בבואו של ביהמ"ש להכריע בבקשת הנתבעת, עליו לקחת בחשבון גם שיקולים של יעילות דיונית, אשר יש בהן בנסיבות המקרה שבפני להצדיק מתן ההוראה של הגשת התצהירים, קודם לחקירות העדים מטעם התובעים.

אמנם, אין חולק כי הכלל הוא שיש להתאים את מועדי הגשת התצהירים לסדר הבאת הראיות, ואולם כלל זה 'אינו כלל מוחלט' ולעיתים ישנן נסיבות המצדיקות סטייה ממנו באופן שכל התצהירים מטעם בעלי הדין, יוגשו לפני שמיעת העדויות. ראה בעניין זה החלטה שניתנה ברע"א 5524/09 הרשות הפלסטינית נ' שולה גאון(החלטה מיום 5.11.09), שם נקבע, בין היתר, שיש לסטות מן הכלל. במסגרת הלכת גאון הנ"ל הוסיף וציין ביהמ"ש כי- 'במקרים המתאימים וכאשר קיימים טעמים המצדיקים זאת, ניתן להורות על הגשת התצהירים מטעם הנתבע אף לפני סיום פרשת התביעה...'. לפיכך, ומכל המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה, וזאת לאחר ששוכנעתי שחיוב הנתבעת להגיש את ראיותיה, בשלב זה, לא תגרום (כך במקור - א"ר) לה לפגיעה מהותית. על ב"כ התובעת לוודא שכל המסמכים שברצונו להגיש באמצעות העדים מצויים בתיק בית המשפט וצורפו לראיות התובעת".

ד.        בית המשפט המחוזי דחה ביום 7.10.13 על הסף את בקשת המבקשת למתן רשות ערעור על ההחלטה מיום 4.7.13, וזאת מכוח סעיף 1(1) לצו בתי המשפט. מכאן הבקשה הנוכחית.

ה.        לשלמות התמונה יצוין, כי בקשה לביטול ישיבת הוכחות שנקבעה ליום 13.11.13, מן הטעם שהוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, נדחתה בידי בית משפט השלום (החלטה מיום 26.10.13). צוין, כי המבקשת לא פעלה במהירות וביעילות למיצוי הליכי הערעור על ההחלטה מיום 4.7.13, ובהתחשב בכך שדיון ההוכחות נקבע כשמונה חודשים קודם לבקשת הדחייה, אין הצדקה לשינוי המועד. בקשה לעיון חוזר נדחתה גם היא ביום 31.10.13.

הבקשה והתגובה

ו.        בבקשה (מיום 3.11.13) נטען, כי שגה בית משפט השלום כאשר קבע, כי המבקשת ביקשה להגיש "ראיות נוספות מטעמה" ודחה את הבקשה, בעוד שבקשתה היתה להורות כי ראיותיה יוגשו לאחר תום פרשת התביעה. נטען, כי צו בתי המשפט לא סתם את הגולל על התערבות ערכאת הערעור בעניין מועד הגשת הראיות בבקשה. נטען, כי דחיית הבקשה למתן רשות ערעור הביאה לפגיעה בזכויותיה הדיוניות של המבקשת ועלולה להוביל לנזק של ממש בניהול הגנתה. כנטען, החלטת בית משפט השלום הביאה להיפוך סדר הראיות, ובשל כך לפגיעה מהותית בהגנת המבקשת, שהרי קו הגנתה, כמו גם קו החקירה הנגדית, ייחשף, והמשיבה תוכל להתאים גירסתה בהתאם לראיות שהציגה המבקשת. הדברים אמורים ביתר שאת מקום שעדות המשיבה נוגעת ללב ליבה של המחלוקת, היא עצם החבות. למחרת הבקשה לרשות ערעור הוגשה (4.11.13) גם בקשה למתן צו עיכוב ביצוע, וכן נתבקש שנורה לבית משפט השלום כי בישיבת ההוכחות הקרובה יישמעו אך ראיות התביעה.

ז.        לטענת המשיבה בתגובתה (מיום 7.11.13), עותרת המבקשת למעשה לתקוף את החלטתו של בית משפט השלום מיום 9.5.13, ומשכך היה עליה להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, ולא בקשה שעניינה הארכת מועד להגשת ראיותיה. נטען, כי התנהלות המבקשת עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, שכן הביאה לבזבוז זמן שיפוטי ולהארכת ההתדיינות המשפטית בין הצדדים. עוד נטען, כי ההחלטה מושא הבקשה נכנסת לגדרי סעיף 1(6) לצו, ומשכך אין מקום לרשות ערעור.

הכרעה

ח.       אומר כבר בפתח הדברים כי לטעמי פרשנותם המהותית של "איסורי רשות הערעור" שבצו צריכה להיות ליברלית יותר מאשר נקט בית המשפט המחוזי, אף שאוסיף, כי לגישתו - וגם לגישה שונה - ניתן ביטוי גם בבית משפט זה, כפי שיפורט. ויתכן כי הנושא צריך להיות מועבר במקרה מתאים להרכב להכרעה, נוכח הדעות השונות. עם זאת נוכח התוצאה שאליה הגעתי כפי שיפורט, לא מצאתי מקום במקרה דנא להיעתר לבקשה לרשות ערעור.

תכלית צו בתי המשפט

ט.       סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 קובע, כי "החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בעניין אזרחי, ופסק דין של בית משפט מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון...רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". סעיף 41(ג)(1) לחוק קובע, כי על אף האמור בסעיף 41(ב), לא תינתן רשות ערעור "על סוגי החלטות ששר המשפטים קבע, בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת; נקבע סוג החלטה בצו כאמור, יחול הצו על החלטה שהתקבלה לאחר תחילתו".

 י.       ביום 2.7.09 הותקן הצו, והוא נכנס לתוקפו כחודש לאחר מכן. הצו מגביל את האפשרות למתן רשות ערעור, בין היתר בעניינים הבאים:

"1. לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן:

(1) החלטה בעניין קביעה ושינוי של מועדי דיון ומועדים להגשת בקשות, תגובות, כתבי טענות, מסמכים, סיכומים ותצהירים (להלן בצו זה - כתבי טענות);

....